לא צריך להיעלם לגמרי כדי להרגיש שקצת פחות נשארת את
איך לזהות את הרגעים הקטנים שבהם אנחנו מתרחקות מעצמנו בתוך קשר — ואיך לעצור לפני שאנחנו שוב אומרות: ״לא משנה לי״.
לפעמים אנחנו חושבות שלאבד את עצמנו בתוך קשר זה משהו גדול וברור: שכבר איננו יודעות מי אנחנו, שוויתרנו על כל מה שהיה חשוב לנו, או שאנחנו חיות רק לפי הרצונות של האדם שמולנו.
אבל ברוב המקרים זה קורה הרבה יותר בשקט.
- את רוצה לומר משהו — ושותקת.
- את מרגישה שמשהו לא נעים לך — אבל אומרת לעצמך שזה לא כזה חשוב.
- את רוצה לבקש — אבל חוששת שזה יכביד, יעצבן או יאכזב.
- שואלים אותך מה את רוצה, ואת עונה: ״לא משנה לי״ — גם כשבפנים דווקא כן משנה לך.
את לא נעלמת לגמרי. את עדיין עובדת, מתפקדת, דואגת, צוחקת, אוהבת ונותנת.
למה אנחנו עושות את זה?
בדרך כלל לא משום שאין לנו דעה או רצון. אנחנו עושות את זה כי הקשר חשוב לנו.
אנחנו לא רוצות לריב, לפגוע או לאכזב. אנחנו לא רוצות להיחשב אנוכיות, קשות או תובעניות. ולפעמים אנחנו פשוט פוחדות שהאדם שמולנו לא ירצה את מה שאנחנו רוצות.
אז אנחנו מתאימות את עצמנו. פעם אחת כי זה באמת לא חשוב. פעם נוספת כדי לשמור על השקט. ועוד פעם כי אין לנו כוח להסביר.
לאט־לאט ההסתגלות הופכת להרגל, ואנחנו כבר לא תמיד עוצרות לשאול:
הגוף בדרך כלל יודע לפנינו
גם כאשר הראש אומר ״הכול בסדר״, הגוף עשוי לספר סיפור אחר.
הגוף לא נגדנו. הוא לא מנסה להפריע לקשר. לפעמים הוא פשוט מנסה לומר: יש כאן משהו שלא הקשבת לו.
זה המקום שממנו אני עובדת — לא רק עם מה שאנחנו אומרות בקול, אלא גם עם מה שלא נאמר, עם התחושות בגוף ועם הקול הפנימי שמבקש שנקשיב לו.
הבעיה אינה ההתחשבות
קשר דורש פשרות, הקשבה וגמישות. לא כל פעם שאנחנו בוחרות לוותר, אנחנו מוותרות על עצמנו.
השאלה היא האם זו בחירה חופשית, או שאנחנו כבר מוותרות עוד לפני שבדקנו מה אנחנו מרגישות ורוצות.
המטרה אינה לומר תמיד הכול, להתעקש על כל דבר או להילחם כדי שישמעו אותנו.
כלי קטן: שלוש שאלות לפני שאני שותקת
בפעם הבאה שאת מרגישה שאת עומדת לומר ״לא משנה״, ״הכול בסדר״ או ״מה שנוח לך״ — עצרי לרגע ושאלי:
מה אני מרגישה עכשיו?
לא מה נכון או הגיוני להרגיש. מה באמת קורה בי ברגע הזה?
מה אני רוצה או צריכה?
אולי זמן, הקשבה, עזרה, שקט או פשוט אפשרות לחשוב.
ממה אני מפחדת אם אגיד את זה?
שהאחר יתאכזב? יכעס? יחשוב שאני מגזימה? לא ירצה את מה שאני רוצה?
אחרי שענית, את עדיין יכולה לבחור לא לדבר באותו רגע. אבל הפעם לא נעלמת מעצמך. הקשבת, ידעת מה קורה בתוכך, ומתוך המקום הזה את יכולה לבחור.
זה לא משפט של מאבק. זה משפט שמחזיר אותך אלייך.
כי לפני שיש קול ברור, צריך שיהיה קצת סדר פנימי.
לאהוב בלי להיעלם
אני לא מאמינה שנשים צריכות לבחור בין אהבה לבין עצמן. אפשר להיות בקשר, להתחשב, לאהוב ולתת — ובאותו הזמן להישאר מחוברות למה שאנחנו מרגישות, רוצות וצריכות.
מפגש לנשים שמרגישות שבתוך קשר הן לפעמים שותקות יותר ממה שהן רוצות, מתאימות את עצמן, או מרגישות שקצת פחות נשארת הן.
במפגש נעצור ונקשיב למה שמתרחש בפנים, נזהה את המקומות שבהם אנחנו מצטמצמות ונפתח אפשרות ליותר בהירות, יותר גבול ויותר קול בתוך קשר.
לא צריך להגיע עם תשובות. לא צריך לשתף יותר ממה שנכון לך.